אני אהיה שם. לא כי אני אחת ממיליון, או 13 מיליון או משישה וחצי מיליון. אני אהיה שם כי דברים מתחילים להשתנות, ובעיקר כי נמאס לי.
1. אני בת 37, כבר 13 שנה אני עובדת במשרה מלאה לפחות. היו שנים בהם עבדתי משרה וחצי. יש לי תואר שני. אני סמנכ"ל בעמותה מכובדת. ואני לא יכולה לקנות דירה. אין לי מספיק חסכונות. וגדלתי ברעננה, מקום טוב באמצע עם נתוני פתיחה לא רעים לחיים. ואין לי כסף למחסה. לא, אין לי רכב. גם לזה אין לי כסף.
2. נמאס לי שבסוף כל קניה שלי יש
17 משפחות שנהנות ממנה. במשחק מונופול כבר מזמן מישהו היה הופך את השולחן וצועק שככה אי אפשר לשחק. אז איך אנחנו חיים ככה? אם אני מתדלקת בפז, קונה בשופרסל, מפקידה משכורת בבנק לאומי, קונה באיקאה, יוצאת לבלות בקניון - הכסף הולך לאותן 17 משפחות.
3. הסיבה שאיני יכולה לקנות רכב היא מחירי הרכב הגבוהים, וזה לא רק בגלל המיסוי, ז
ה בגלל העדר התחרותיות. כל יבואן מייבא רכב אחר וקשור לרכבת ליסינג משלו - כך שאין כל תחרות, וכשאין תחרות - יש עליה במחירים.
4. חוק ההסדרים הארור מונע תחרות, מונע שיוויון ואינו דמוקרטי.
5. יש להורים שלי חברים טובים שכמה מילדיהם כבר לא חיים בארץ. הם בח"ל. עבודה טובה, משכורות מעולות, חיים טובים, בתי ספר יהודים מצויינים. ההפגנה במוצ"ש והמחאה של קיץ 2011 היא הרמת קול נגד התופעה הזאת. היא אמירה ברורה - אנחנו רוצים להשאר פה - תנו לנו להתפרנס כאן- בכבוד. אני חייתי בלונדון. סיר הבשר נעם לי מאד. יכולתי להשאר. מאז שחזרתי מהשליחות עלו שלוש הצעות עבודה מפתות בחו"ל. אני לא היחידה שמבכרת להשאר בארץ. אבל מאידאולוגיה לא הולכים למכולת, ולא חוסכם בבנק.
6. אני משלמת לא מעט מיסים ומקבלת מעט מאד. באנגליה קיבלתי אוכל בחינם! מהממשלה! בארץ חולי צליאק משלמים 16.90 על כיכר לחם אחת פשוטה וחביבה. אפשר גם להשתדרג ולקנות כיכר לחם מעולה ב22.90. אבל ה16.90 לכיכר לחם זו האפשרות הזולה ביותר. באנגליה הייתי מקבלת מרשם מהרופאה, ניגשת לבית מרקחת ואחרי יומיים ניגשת שוב ומקבלת 2 שקיות מלאות כל טוב, קמח, לחם, וופךים, פסטה, ביסקויטים וקרקרים, והכל בחינם. כי תזונה מונעת היא התרופה לצליאק. בארץ רק הקמח מסובסד. וזה לא מספיק. בע"ה יהיו לי ילדים. אולי גם להם אולי יהיה צליאק.
וזה עסק יקר, שהמדינה מסרבת למממן.
7. אבל אין כסף! יש בעיות בטחוניות! הקופה ריקה! לא נכון. יש עודפי כסף באוצר. יש צבא שמן. יש עשירים שלא מטילים עליהם די מיסים, יש קיבוצים שנעשו מיליונרים בחסות קרקעות חקלאיות מניבות נדל"ן, יש את תשובה שמחקו לו
חובות. אבל לנו לא ימחקו אף חוב.
8. ולא נדבר על מחירי הדירות בירושלים, חזירות מכוערת. דירת שיכון ברחוב ברוריה 65 מ"ר מוצעת למכירה במיליון שמונה מאות ש"ח. חזירות. ואיפה יגורו אנשים כמונו? שעובדים קשה, חוסכים מעט ולא מליחים לקנות דירה? אנחנו האנשים שמחזיקים את ירטושלים על הגב שלנו. אנחנו משלמים ארנונה, קונים בסופר, הולכים למוזיאון ודואגים שירושלים לא תהפוך לעיר ערבית-חרדית. אבל למי יש כסף לזה?
9. חמשת 'הממים' – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. ז'בוטינסקי ראה אותם כחובת המדינה לאזרחיה. כמה פשוט ויפה. מזון, מעון, מלבוש, מורה ומחסה. בהיבט החברתי הדגיש ז'בוטינסקי את חשיבות המעמד הבורגני, שמתיישב בערים, עוסק במסחר ומקים תעשייה. מעמד זה חיוני לקידומו של הבית הלאומי היהודי והמדינה היהודית בארץ ישראל. גישתו בנושאי כלכלה התבססה על זכותו של האדם לקניין פרטי ועל תחרות כלכלית חופשית תוך צמצום התערבות המדינה למינימום הכרחי. עם זאת טען כי חובתה של המדינה לספק את צרכיו הבסיסים של האזרח - תזונה, מגורים, לבוש, חינוך ורפואה, או בלשונו חמשת 'הממים' – מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא.
10. ולא הזכרתי את ההורים, הרופאים, הנכים, הקשישים, המורים, העובדים הסוציאלים, השוטרים שלא יכולים להפגין.
ותקראו גם את
זה צפריר בשן כתב היטב.
ואני הולכת להפגנה במוצ"ש כי אני אופטימית, ומאמינה שיהיה כאן טוב יום אחד. כבר טוב, הנה.
